כנסת חדשה, לא פחות משלושים ותשעה חברי כנסת חדשים נכנסו השבוע למליאה בפעם הראשונה שלהם והחל מיום שלישי הם ייקחו חלק בניסיון לנהל את חיי אזרחי ישראל, אלו שבחרו בהם ואלו שנלחמו בהם.

כל התחלה היא נעימה ומרגשת ויש בה אפילו מימד של התחדשות אבל הפעם משהו נסדק בי. עמדתי שם וצפיתי בהם עושים את הצעדים הראשונים בבניין הכנסת כשהם מלווים בקרובי משפחה מדרגה ראשונה ומצטלמים עם כל מי ומה שזז ולרגע נזכרתי באותו אירוע רק שנתיים קודם.

גם אז הגיעה לכנסת מאסת אנשים חדשה לגמרי ואפרורית ברובה שבאותם רגעים היה נראה שהנה באו מושיעי ישראל שעכשיו יצילו אותנו מיוקר המחיה, ממשבר הדיור, מהפערים החברתיים ומעוד שלל בעיות ושאר ירקות אבל כגודל הציפייה כך הייתה גודלה של האכזבה. התברר שהיה מדובר בלא פחות מאוסף של אנשים צבעוניים שלימים נהפכו לגימיקים ולמושאי מהדורות הסאטירה בערוצי המדיה השונים ויחד עם היעלמותם נעלמה לה גם התקווה.

אני מנסה בכח להיזכר באיזה חותם שהשאירה רות קלדרון ולא מצליח. האישה היחידה שניסתה להעביר שיעור כללי בגמרא מעל דוכן הכנסת הפכה כבר בנאומה הראשון לבדיחה וכך נשארה עד יומה האחרון בבית המחוקקים. אני מפשפש בזיכרוני למצוא משהו שקשור לדב ליפמן וגם במקרה הזה הכי רחוק שהגעתי היה תמונת שולחן ליל הסדר שבראשו מיסב בגאווה הכלב של המשפחה כשהוא עטור בארשת חשיבות ונראה שאוטוטו הוא מתחיל בסצנת 'חד גדיא' משלו.

בקיצור, אוסף של אנשים שחשבו שאת העולם ניתן לשנות באמצעות פוסט בפייסבוק או בכח הזרוע ואז הבינו שהעולם הפוליטי הוא אכזר, אכזר ברמה כזו שכדי להגיע מאיגרא רמה לבירא עמיקתא לא צריך 'ווייז' כי איכשהו טסים לשם במהירות זכו גדולה עד שהמערכת לא מספיקה לחשב מסלול מחדש.

כך היה לפני שנתיים וכך הרגשתי השבוע במהלך יום ההשבעה בכנסת. ראיתי חבורת אנשים אבודים שחשה מעצמה ושבאה לקרוא תיגר על חברי הכנסת הוותיקים והמנוסים.

האמת, לאחר האכזבה שהייתה מנת חלקם של אזרחי ישראל אני בטוח שלמרות הבחירה שעשו כל אחד ואחת עדיין הציפיות שלהם הם בעיקר מהוותיקים והמנוסים כי עם כל הכבוד לאנשי העסקים ולגנרלים החדשים שנכנסו לבוץ הפוליטי אף אחד לא בחר בהם כדי  להחליף את בעלי הניסיון אורי מקלב, סתיו שפיר, יעקב מרגי ואני רק מקווה שאם לא יועילו לפחות שלא יפריעו למקצוענים לעבוד.

  זה כבר נהפך לטרנד, כמעט בכל תוכניות האקטואליה עולה שאלת מינויו של אריה דרעי לשר הפנים והיא נבחנת מכל היבט שרק יכול להיות. מההיבט החוקי, מההיבט המוסרי, מההיבט הפוליטי ומעוד כל היבט אפשרי ולא אפשרי, העיקר לייצר באזז סביב המינוי מתוך רצון 'דמוקרטי' לעצור את המהלך.

זה התחיל במכתב אותו משגר ראש עיריית עלה אדומים לראש הממשלה בו הוא מבקש להשאיר את המשרד בידי הליכוד, בקשה תמימה לכאורה שאף סופר כי מאחוריה עומדים שמונים ראש ראשויות ששמם לא הוזכר במפורש מהחשש פן יבולע להם אם וכאשר ימונה בסוף דרעי לשר הפנים.

זה המשיך בעליהום מצדו של יאיר לפיד שלא למד מטעויות העבר ושלא הפנים שיש הבדל גדול בין שיח שלפני הבחירות לזה שאחרי הבחירות והוא שוב חוזר ומדבר בכותרות ובפוסטים משל הוא עדיין מנהל את המדינה. על צניעות וענווה הוא כנראה לא שמע עדיין.

מהשלב הזה זה רק דרדר ונהיה חלק מנושאי שיחה של שדרנים עם מומחים שונים באשר לסוגיה המסוכנת הזו. זר שהיה שומע את השידורים היה בטוח חושב לעצמו שהרבה לפני הבעיה הגרעינית יש לישראל בעיה עם איזה מכלוף שמאיים על יציבותה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אני מנסה להבין את המתנגדים ולא באמת מצליח. אתייחס קודם להיבט החוקי. לפני למעלה מעשור הורשע דרעי בעבירה מסוימת שאיננה קשורה למשרד הפנים, הורשע ונגזר עליו עונש אותו הוא ריצה עד תום.

גם תקופת הקלון כבר מאחוריו בתוספת ריבית ומשכך ועל פי החוק האיש רשאי להיבחר לכל תפקיד שהוא רוצה, כך קבע המחוקק וכך הוא אכן נהג. אין שום הסבר מדוע אדם שעובר ברמזור אדום מוגדר עובר על החוק ומי שמסית כנגד מינויו של דרעי לשר הפנים, מינוי חוקי לכל הדעות לא מוגדר כמי שמנסה לפעול נגד החוק.

אין לדרעי שום מגבלה חוקית להגיע ללשכת שר הפנים ויתירה מזו, העבירה בה הורשע לא הייתה קשורה למשרד הפנים ובתיק הציבורי שבו נשפט הוא יצא זכאי – אז לא ברורה האמירה המקוממת "למנוע ממנו לחזור למקום העבירה", ממתי מיקום גיאוגרפי של הכיסא עליו ישב מורשע כזה או אחר נקרא מקום עבירה? וכי אם היה מבצע את העבירות במסעדה אז היה נמנע ממנו מלהיכנס לאותה מסעדה בגלל טענת מקום העבירה?

יש כאן מלחמה מתוזמנת של יו"ר 'יש עתיד' שהחל בה במהלך הקמפיין ולבטח כשעכשיו הוא נהנה מזמן פנוי הוא יתמיד בה וישכלל את השיטה.

גם מכתבו של ראש עיריית מעלה אדומים בני כשריאל לא מובן לחלוטין. כל ראש עיר מתפלל שעל כורסת שר הפנים ישב איש מקצוע שמבין עניין ושיודע לעבוד ואין שום קשר למפלגה ממנה הוא הגיע. עם כל הכבוד לגלעד ארדן או לגדעון סער שניהם ביחד וכל אחד לחוד לא הגיעו לקרסוליו של אריה דרעי כשהיה שר או כשהיה מנכ"ל משרד הפנים.

חלק מההתנהלות כיום של המשרד נובעת מהרפורמות אותם ביצע כשהיה צעיר חסר ניסיון אך בכל זאת היה טוב עשרת מונים מכל השרים שבאו אחריו כך שלא ברור מה ההבל והשטות במכתב המיותר והחנפני הזה.

לו מר כשריאל היה שואל את ראשי הערים שכיהנו בתקופת דרעי על התנהלותו ועל הסיוע אותו העביר לראשי ערים כדי להבין שהמכתב היה אמור להיות הפוך לחלוטין והעצומה שהייתה צריכה לצאת מהשלטון המקומי הייתה צריכה להיות כזו הקוראת לנתניהו כן למנות את דרעי ולו רק כדי להציל את המערכת מהקיבעון המתמשך ומהסרבול הבירוקרטי בו היא נמצאת.

יעקב אשר זה האיש שהיה חסר לי ביום שלישי בעת השבעת הכנסת. מבחינתי זה היה סוג של דקירה בלב. את יעקב הכרתי רק לפני שנתיים בעת השבעת הכנסת הקודמת. את ההיכרות הראשונה בינינו עשה ידידי משה גלסנר ומאז הכל היסטוריה.

כמי שמסקר את הכנסת יצא לי להיתקל ביעקב אשר במספר צמתים בעבודה הפרלמנטרית שלו. בנוכחותו בוועדות, בהשתתפותו בפאנלים, בראיונות בתקשורת וגם באותו נאום מתוק בו הוא הסביר לשר האוצר דאז יאיר לפיד בשפת האידיש מה חושבים עליו ועל יכולותיו הכלכליות דוברי השפה.

יעקב היה אחד המקצוענים בכל ועדה בה ישב בין עם על תקן חבר ובין עם על תקן נוכח או ממלא מקום. די היה לשמוע את יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ ופרופ' אבישי ברוורמן מדבר על יעקב כדי להבין מי האיש ומה היכולות שלו.

לא באתי בשורות אלו כדי להספיד את מי שעתידו הפוליטי – לטובתנו כמובן – עוד לפניו, אבל במסגרת הפקת הלקחים – על יהדות התורה מוטל לעשות חשבון נפש אמיתי ונוקב עם עצמה כדי שחדלות המעש לא תחזור על עצמה גם בעוד ארבע שנים (או פחות).

הערה לסיום: ערב חג הפסח זה הזמן להתפלל שכבר עכשיו נצא מעבדות לחרות אמיתית וכפי שבניסן נגאלו כך נגאל גם השנה בגאולת עולם.

פסח כשר ושמח.